כשילד מושיט יד לקובייה עוד לפני שאחיו סיים את תורו, או מתקשה להמתין אפילו רגע קטן במשחק, קל לחשוב שהוא פשוט „לא יודע להפסיד” או „חסר סבלנות”. בפועל, איך לתרגל תורות במשחק משפחתי הוא נושא רחב יותר: זו הזדמנות נעימה לתרגל תקשורת, קשב, גמישות, שפה וקשר עם אחרים.
תור אינו רק המתנה. כדי להשתתף במשחק בתורות הילד נדרש להבין מתי תורו, לשים לב למה שעשה המשתתף שלפניו, לזכור את כללי המשחק, לבטא רצון או תסכול, ולעיתים גם להתמודד עם תוצאה שלא קיווה לה. אלו מיומנויות שמתפתחות בהדרגה, ולכן המטרה אינה לשבת למשחק ארוך ו„להצליח” מיד, אלא ליצור הרבה רגעים קטנים של הצלחה.
למה תרגול תורות חשוב להתפתחות תקשורתית?
שיחה טובה בנויה מתורות. אחד מדבר, השני מקשיב, מגיב, מוסיף רעיון ומעביר את רשות הדיבור הלאה. משחק משפחתי מאפשר לילדים לחוות את אותו עיקרון בדרך מוחשית ומהנה: „עכשיו אני, אחר כך אתה”.
במשחק אפשר גם לתרגל שפה טבעית, בלי להרגיש שמתאמנים. הילד שומע מילים כמו „התור שלי”, „חכה רגע”, „בחרתי”, „מה אתה רוצה לעשות?”, „עכשיו אחותך” ו„איזה מהלך מעניין”. עם הזמן, הוא יכול להשתמש בהן בעצמו כדי לבקש, להגיב, להסביר ולהשתתף.
חשוב לזכור שקצב ההתפתחות שונה מילד לילד. ילד צעיר עשוי להצליח בתור אחד או שניים בלבד, בעוד ילד גדול יותר יוכל לשמור על רצף משחק ארוך, גם כשאינו מנצח. גם עייפות, רעב, יום עמוס או נוכחות של אחים יכולים להשפיע מאוד על היכולת להמתין. התאמה נכונה של המשחק חשובה יותר מהיצמדות נוקשה לכללים.
איך לתרגל תורות במשחק משפחתי בלי להפוך את המשחק למבחן
הדרך הטובה ביותר ללמד תורות היא להתחיל בקטן. אין צורך להוציא משחק קופסה מורכב או לדרוש מהילד להמתין כמה דקות בין תור לתור. אפשר להתחיל בפעולה קצרה וברורה: מגלגלים כדור זה לזה, מניחים קובייה במגדל, מכניסים חלק לפאזל או מאכילים בובה בכפית צעצוע.
בהתחלה, כדאי שהמבוגר יהיה שותף פעיל מאוד. אמרו בקול רגוע וקצר: „התור של אמא”, בצעו פעולה אחת, ואז: „עכשיו התור שלך”. החזרתיות עוזרת לילד להבין את המבנה. אין צורך בהסברים ארוכים, ובוודאי לא בתיקונים רבים תוך כדי משחק.
אפשר להיעזר גם בסימן חזותי פשוט: להחזיק את הקובייה ביד של מי שתורו, להעביר בובת אצבע בין המשתתפים, או להניח כרטיס קטן ליד השחקן הפעיל. לילדים רבים קל יותר להבין תור כשהוא נראה לעין ולא נשאר רק כהוראה מילולית.
כאשר הילד מתקשה לחכות, נסו לתווך במקום להעיר. במקום „אמרתי לך לא לקחת”, אפשר לומר: „רצית מאוד את הקובייה. הקובייה עכשיו אצל אבא, וכשהוא יסיים היא תעבור אליך”. כך אתם נותנים שם לרצון שלו, מציגים את הגבול ומסבירים מה צפוי לקרות.
לבחור משחק שמתאים לשלב, לא לגיל שעל הקופסה
משחק טוב לתרגול תורות הוא משחק שבו התור קצר, הכלל ברור, והילד מרגיש שיש לו השפעה. לעיתים משחקים פשוטים בהרבה ממשחקי קופסה קלאסיים יהיו הבחירה המדויקת יותר.
בגיל הרך: פעולות קצרות ותוצאה מיידית
עם ילדים צעירים אפשר לשחק במסירות כדור, בגלגול מכוניות על מסלול, בהכנסת חיות לתיבה או בבניית מגדל מקוביות. לאחר כל פעולה, העבירו את החפץ לשותף הבא. אמרו: „אני בונה קובייה אחת, אתה בונה קובייה אחת”.
משחקי „קוקו”, בועות סבון או שיר עם תנועות גם הם מתאימים מאוד. למשל, כל משתתף בתורו מבקש „עוד בועות”, ואז המבוגר מפריח כמה בועות. כשהילד נהנה, יש לו סיבה אמיתית להמתין לרגע ולחזור לתור שלו.
בגיל הגן: בחירה, חוקים פשוטים וקצת גמישות
בגיל הגן אפשר להוסיף משחקי התאמה, לוטו תמונות, דיג מגנטי, מסלולים קצרים או משחקי זיכרון עם מספר מצומצם של קלפים. מומלץ להתחיל עם שני משתתפים בלבד. קבוצה גדולה מאריכה את ההמתנה ועלולה ליצור עומס, גם אם הילד מכיר את המשחק היטב.
כדאי לבחור משחק שבו אפשר לשנות כלל אחד כדי להתאים אותו לילד. למשל, במקום שכל משתתף ימתין עד שיגיע תורו, אפשר לתת לכל אחד שני מהלכים רצופים בתחילת הדרך. זה לא „לוותר”, אלא לבנות גשר להצלחה. כשהילד מרגיש בטוח יותר, אפשר לקצר בהדרגה את התמיכה.
בגיל בית ספר: משחקים משפחתיים עם שיח
ילדים גדולים יותר יכולים ליהנות ממשחקי קלפים, משחקי אסטרטגיה פשוטים, משחקי ניחושים ומשימות קבוצתיות. כאן אפשר לתרגל לא רק המתנה, אלא גם תגובה למה שאחרים עשו: „שמתי לב שבחרת בכרטיס הזה”, „מה לדעתך יקרה עכשיו?”, „אני לא מסכים, אבל אני מחכה לתור שלי לומר את הרעיון”.
אם תחרות גורמת לעומס, נסו משחקים שיתופיים שבהם כולם פועלים יחד מול אתגר משותף. במשחק כזה עדיין מחכים לתור, אך אין „מפסיד” אחד בסוף. עבור חלק מהילדים זו דרך מצוינת לבסס ביטחון לפני שעוברים למשחק תחרותי יותר.
משפטים קטנים שעוזרים לילד להבין את התור
ככל שהשפה שלנו פשוטה ועקבית, כך קל יותר לילד ללמוד את רצף המשחק. אפשר להשתמש שוב ושוב באותם משפטים, בטון נעים ולא שיפוטי:
- „אני מחכה, ואז התור שלי מגיע.”
- „התור שלך, אתה בוחר.”
- „סיימת, עכשיו מעבירים לאחיך.”
- „קשה לחכות. אני איתך, הנה התור מתקרב.”
- „ראיתי שחיכית - זה עזר למשחק להמשיך.”
החיזוק כדאי שיהיה ספציפי. במקום „כל הכבוד”, אפשר לומר: „חיכית עד שאבא סיים, ואז ביקשת את הקלף. זה היה מצוין”. כך הילד מבין בדיוק מה עשה שעזר לו ולמשחק.
גם למבוגרים יש תפקיד של מודל. אפשר לומר בקול: „אני ממש רוצה לבחור עכשיו, אבל זה התור שלך, אז אני מחכה”. כשהילד רואה שהמתנה היא חלק טבעי ממשחק ולא דרישה שמופנית רק אליו, קל לו יותר לקבל אותה.
מה עושים כשיש התנגדות או ויכוח?
לא כל משחק צריך להימשך עד הסוף. אם הילד נסער מאוד, דוחף חלקים או מתקשה לחזור לרוגע, עדיף לעצור ברכות: „נראה שהמשחק נהיה קשה עכשיו. נשמור אותו לפעם אחרת”. עצירה רגועה שומרת על חוויית המשחק ועל הקשר, ואינה הופכת את האירוע למאבק כוח.
אחרי שנרגעים, אפשר לחשוב מה היה מאתגר: האם התור היה ארוך מדי? האם היו יותר מדי משתתפים? האם המשחק כלל חוקים רבים? האם הילד התאכזב מתוצאה מסוימת? התבוננות כזו מאפשרת לבחור בפעם הבאה צעד קטן יותר, במקום להסיק שהילד „לא מסוגל לשחק בתורות”.
כאשר משחקים עם אחים, חשוב לתת מקום גם להם. אין צורך לדרוש מילד גדול לוותר תמיד, אך אפשר להכין אותו מראש: „אנחנו מתרגלים משחק קצר עם תורות. נעזור לכולם, ואם יהיה קשה נעצור”. כך נשמרת תחושת הוגנות, והמשחק הופך לזמן משפחתי ולא רק לתרגול של ילד אחד.
להפוך את התרגול להרגל משפחתי נעים
תרגול קצר וקבוע יעיל בדרך כלל יותר ממשחק ארוך פעם בשבוע. חמש עד עשר דקות אחרי ארוחת הערב, לפני אמבטיה או בזמן שקט של אחר הצהריים יכולות להספיק בהחלט. בחרו משחק אחד שהילד אוהב, חזרו עליו כמה פעמים, ורק אחר כך הוסיפו שינוי קטן.
אפשר גם לשלב תורות מחוץ למשחק: „אני בוחר שיר אחד ואתה בוחר שיר אחד”, „אני שם עגבנייה בקערה ואת שמה מלפפון”, או „עכשיו אתה לוחץ על הכפתור במעלית, בפעם הבאה אני”. כשהרעיון מופיע במצבים יומיומיים, הוא נעשה מובן וטבעי יותר.
אם אתם מרגישים שההמתנה לתור כמעט תמיד מובילה לתסכול משמעותי, או שהילד מתקשה להשתתף במשחק ובמפגשים עם בני גילו, שיחה עם קלינאית תקשורת יכולה לסייע להבין מה יקל עליו ולבנות דרכי תרגול מותאמות. לפעמים שינוי קטן באופן ההצגה של המשחק פותח פתח גדול יותר להשתתפות.
המשחק המשפחתי אינו צריך להיות מושלם, שקט או מסודר בכל רגע. די בעוד תור אחד שבו הילד חיכה מעט, ביקש במילים, או חייך כשהעביר את הקובייה הלאה. מתוך הרגעים הקטנים האלה נבנית בהדרגה היכולת להיות עם אחרים, ליהנות יחד ולדעת שגם התור שלו יגיע.