הקוביות נשפכות על הרצפה, הבובה מקבלת שמיכה, והמכונית נוסעת שוב ושוב באותו מסלול. לפעמים זה נראה כמו משחק קטן ופשוט, אבל דווקא ברגעים האלה אפשר לבנות הרבה מאוד תקשורת. הורים רבים שואלים איך לעודד משחק משותף בבית, במיוחד כשהילד מעדיף לשחק לבד, מחליף פעילות במהירות או מתקשה להזמין מבוגר להצטרף. התשובה אינה עוד צעצוע, אלא דרך מעט אחרת להיות יחד בתוך המשחק.
משחק משותף הוא לא מבחן ולא שיעור. זהו זמן שבו הילד מרגיש שמבינים את הרעיון שלו, שמקשיבים לו ושנעים להיות איתו. מתוך החוויה הזו הוא יכול לתרגל תורות, מבט משותף, הקשבה, מילים חדשות, גמישות ויכולת לבטא רצון. אין צורך להפוך את הבית לחדר טיפולים. כמה דקות רגועות, חוזרות ונעימות יכולות להיות משמעותיות מאוד.
למה משחק משותף מחזק שפה ותקשורת?
כדי שילד ילמד מילה חדשה או דרך חדשה לפנות לאחר, הוא זקוק לסיבה אמיתית להשתמש בה. במשחק יש סיבה כזאת: לבקש את המכונית, להראות מה קרה למגדל, לבחור בין שתי דמויות או לחכות רגע לתור הבא. השפה מקבלת תפקיד, ולא נשארת רק משהו שמבקשים מהילד לומר.
גם ילדים שמדברים מעט, או עדיין אינם משתמשים במשפטים, יכולים להשתתף במשחק תקשורתי. הם עשויים להצביע, להביט, למסור חפץ, לחייך, לחקות פעולה או להשמיע צליל. אלו דרכים חשובות של תקשורת. כשמבוגר מגיב אליהן כאילו הן אמירה בעלת משמעות, הילד לומד שהיוזמות שלו משפיעות על מי שסביבו.
חשוב לזכור שמשחק עצמאי הוא צורך בריא בפני עצמו. המטרה אינה שהילד יהיה עסוק עם מבוגר כל היום, אלא לאפשר לו לחוות שוב ושוב מפגשים קצרים שבהם משחק יחד מרגיש בטוח, מובן ומהנה.
איך לעודד משחק משותף בבית בלי להשתלט על המשחק
נקודת הפתיחה הטובה ביותר היא להצטרף למה שכבר מסקרן את הילד. אם הוא מסיע רכבת, אין צורך להציע מיד פאזל כדי "לגוון". שבו לידו, קחו קרון נוסף, וחכו. אפשר לומר בפשטות: "הרכבת נוסעת", "עוד קרון", או "אופס, היא נעצרה". משפטים קצרים שמתארים את מה שקורה נותנים לילד שפה בלי לדרוש ממנו לענות.
בשלב הבא, השאירו מקום לתגובה. אחרי שהנחתם קובייה או הפעלתם את הרכבת, עצרו לשתי שניות. המבט, היד המושטת או הקול של הילד יכולים להיות ההזמנה שלו להמשך. לעיתים מבוגרים ממהרים למלא את השקט בהסברים ושאלות, אך ההשהיה הקטנה היא בדיוק המקום שבו לילד יש הזדמנות ליזום.
גם חיקוי הוא כלי חזק. אם הילד מקיש בכפית על קופסה, נסו להקיש כמוהו. אם הוא מאכיל בובה, האכילו בובה אחרת. החיקוי אומר לו: "ראיתי את הרעיון שלך, ואני איתך". לאחר כמה תורות אפשר להוסיף שינוי קטן, למשל לתת לבובה לשתות או לומר "טעים". כך המשחק מתרחב בלי להרגיש שנלקח מהילד.
פחות שאלות, יותר השתתפות
שאלות כמו "מה זה?", "איזה צבע?" או "מה עושה הפרה?" יכולות להתאים לפעמים, אבל רצף של שאלות עלול לגרום לילד להרגיש שהוא נבחן. במקום זאת, נסו להגיב, לתאר ולהציע בחירה פשוטה: "יש לנו אדום וכחול", "אתה רוצה את הגדולה או הקטנה?", "המגדל נפל!".
כאשר הילד כבר משתמש במילה אחת, אפשר להרחיב אותה בעדינות. אם הוא אומר "אוטו", אפשר לענות: "כן, אוטו נוסע". אם הוא אומר "עוד", אפשר לומר: "עוד בועות גדולות". אין צורך לבקש ממנו לחזור אחריכם. החשיפה החוזרת למשפט מעט ארוך יותר מספיקה כדי לתמוך בהתפתחות השפה.
סידור קטן בבית שעושה הבדל גדול
לא כמות הצעצועים יוצרת משחק משותף, אלא הזמינות והבהירות. סלסלה קטנה עם כמה אפשרויות מוכרות מזמינה הרבה יותר מארון עמוס. צעצועי עץ פשוטים, חיות, כלי מטבח למשחק, בובות, כדור, ספרים קצרים וקופסאות יכולים להספיק בהחלט. חפצים פתוחים, שאין להם רק דרך אחת להשתמש בהם, מאפשרים לילד להוביל את הרעיון.
כדאי לבחור זמן שבו אין לחץ לצאת, לאכול או להתארגן לשינה. גם עשר דקות על שטיח בסלון יכולות להספיק. אפשר לשבת בגובה העיניים, להניח את הטלפון בצד, ולתת לילד להרגיש שהקשב שלכם באמת פנוי עבורו. בבית שבו יש אחים, לפעמים דווקא משחק קצר עם כל ילד בנפרד מאפשר יותר יוזמה ופחות תחרות על תשומת לב.
אם הילד מתקשה להיכנס למשחק, התחילו בפעילות עם תוצאה ברורה ומהירה: גלגול כדור, בועות סבון, הכנסת חפצים לקופסה והוצאתם, מסלול למכוניות או בניית מגדל והפלתו. פעילויות כאלה יוצרות בקלות תורות צפויים: אני עושה, אתה עושה, ואז שוב אני.
רעיונות קצרים למשחק שמזמין תקשורת
אין צורך להכין פעילות מורכבת. נסו לבחור רעיון אחד ולחזור עליו כמה ימים, כדי שהילד יכיר את הכללים ויוכל להיות פעיל יותר.
- בועות סבון: עצרו לפני הניפוח וחכו לסימן של הילד - מבט, תנועה, קול או מילה. אפשר להוסיף מילים שימושיות כמו "עוד", "גדול", "למעלה" ו"פופ".
- קופסת הפתעות: הכניסו לקופסה כמה חפצים אהובים. פתחו יחד, שלפו אחד בכל תור, ותנו לכל חפץ פעולה קטנה: הדוב קופץ, המכונית נוסעת, הכף מערבבת.
- משחקי הכנה בבית: בזמן קיפול כביסה, בישול פשוט או סידור שולחן, תנו לילד תפקיד אמיתי. "שים גרב בסל", "תן לי כף", "הנה עוד צלחת". משחק אינו חייב להתרחש רק ליד צעצועים.
- ספרים בלי למהר לקרוא: דפדפו, הצביעו על מה שמעניין את הילד, חקו קולות או תנו לדמות "לדבר". אם הוא רוצה לחזור שוב לאותו עמוד, זה מצוין - החזרתיות תומכת בלמידה.
- משחקי תנועה: מחבואים פשוטים, קפיצות על כריות, גלגול כדור או ריקוד עם עצירות. תנועה יכולה לעזור במיוחד לילדים שקשה להם לשבת לאורך זמן.
כשילד אינו משתף פעולה או מתרחק
יש ימים שבהם הילד לא ירצה לשחק יחד, וזה לא אומר שמשהו השתבש. עייפות, רעב, עומס או פשוט רצון להיות לבד משפיעים על היכולת להתפנות לקשר. במצב כזה אפשר להישאר קרובים בלי ללחוץ: לשבת לידו, לתאר פעולה אחת, או לשחק בעצמכם עם צעצוע דומה. לעיתים דווקא כשהדרישה יורדת, הילד בוחר להצטרף.
אם הילד מתרגז כאשר מבוגר נוגע בצעצועים שלו, כבדו זאת. אפשר לומר: "אתה משחק בזה, אני אקח את אלה". בהמשך אפשר ליצור תורות סביב חומר נוסף, ולא סביב החפץ שהילד שומר עליו. משחק משותף נבנה על תחושת ביטחון, ולא על ויתור כפוי.
גם משך המשחק משתנה מילד לילד. עבור ילד אחד, עשרים דקות של משחק דמיון יהיו טבעיות. עבור אחר, שתי דקות של גלגול כדור וחיוך משותף הן התחלה מצוינת. עדיף לסיים כשהחוויה עדיין נעימה, מאשר להאריך עד שמופיעה עייפות או התנגדות.
מתי כדאי להתייעץ?
כדאי לשקול שיחה עם קלינאית תקשורת כאשר לאורך זמן קשה לילד מאוד לשתף מבוגר במשחק, להגיב ליוזמות פשוטות או לבטא רצונות במהלך פעילויות יומיומיות. גם אם המשחק נראה מצומצם מאוד, אם הילד מתקשה במעברים בין רעיונות, או אם אתם מרגישים שאינכם יודעים איך להצטרף אליו, הדרכה מותאמת יכולה להקל.
הייעוץ אינו נועד להדביק תווית לילד. הוא יכול לעזור להבין מה כבר עובד, אילו דרכי תקשורת הילד משתמש בהן, ואיך להתאים את הסביבה ואת אופן המשחק לצרכים שלו. לעיתים שינוי קטן בתזמון, במילים שבהן משתמשים או בבחירת המשחק מספיק כדי ליצור יותר חיבור.
המשחק המשותף אינו צריך להיות מושלם, יצירתי במיוחד או ארוך. הוא מתחיל ברגע שבו הילד מרגיש שמישהו שם לב למה שמעניין אותו ומוכן ללכת איתו לשם. בחרו היום משחק אחד, שבו ליד הילד, חקו פעולה אחת, וחכו מעט. לפעמים זו בדיוק ההזמנה שהילד צריך כדי לפתוח את הדלת לעוד קשר, עוד הנאה ועוד תקשורת.